צרו קשר

  • Facebook
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לליאור סגל פרסום אסטרטגי 2019

חיפוש
  • ליאור סגל - קופירייטר

#004

אקיושי היה סתם עוד מתכנת יפני. זאת אומרת עד שהוא גילה את הדבר. הוא היה קם כל בוקר בחמש, עושה את התרגילים המוזרים האלה בפארק, בשמונה היה עולה על אוטובוס מספר 321 שלוקח בדיוק 52 דקות, לחברת הענק בה הוא עובד: פיקסל דים, בה היו איזה 2000 עובדים, רבע מהם זרים. אקיושי היה עובד רצוף עד 13:15, אז היה יורד 16 קומות לחדר האוכל של הבניין, ובכל קומה הלב שלו היה מתחיל לפמפם יותר, כי הוא ידע, שאולי, יפגוש את אסא, שההורים שלה בכלל גרים בהודו, אבל היא עברה לכאן ושינתה את השם. היו קצת ימים שהיה פוגש אותה, והיו הרבה ימים שלא. אבל תמיד הלב שלו היה מפמפם. לפעמים הוא היה מתחיל לפמפם כבר ב-12:30, כשבטעות היה אקיושי מציץ בשעון, ותוהה האם יפגוש את אסא היום. והיה הוא מדמיין אותו ואת אסא רצים על מרבדי דשא כשברקע קשת בענן ושלושה ילדים אוחזים בידיהם.

היה איזה יום שלישי אחד, שהוא, כרגיל, ירד במעלית ותהה אם יפגוש בה או לא, ואז הוא ראה אותה ליד העמדה של הסלטים, והוא חייך, והחיש את צעדיו לעברה. "היי!" -"היי!" ואז הם ישבו ואכלו אחד מול השני, ואקיושי ניסה לא לחשוב על זה שתכל'ס יותר מעניין לו לדבר עם ג'ני, ההיא ממשאבי אנוש. הרי זאת פה מולו - זאת אסא, אחרי ככלות הכל, והיום סופסוף הוא פגש אותה, והיא כל כך..אסא! ואז אסא סיפרה לו שמעבירים אותה למחלקה שלו. והוא שמח ממש! ואז הוא גילה את הדבר. זה היה בערך אחרי חודש, בהם עבדו באותה המחלקה. הוא מצא את עצמו בודק את הדופק כמה פעמים, כי הלב שלו כבר לא פימפם כמו פעם. הוא התחיל להיות חרד, שמא קרה משהו לליבו. הוא ניסה לחשוב על זה, כשהיה מתחמק מאסא, כאילו בלי מודעות, אל עבר חדר האוכל, בפינה איפה שיושבים המלצרים. הוא תהה. ואז פתאום קפץ במקום כי הרגיש יד מונחת על כתפו. הוא הביט במהירות וקלט את אסא, שהייתה מחוייכת להפליא. משום מה, החיוך שלו, הפעם, היה מעושה. לקח לו עוד שבוע, ואז הוא גילה את הדבר. הוא גילה, שלא אסא היא שפימפמה לו את הלב. הוא גילה, שהייתה זו התקווה.

* ומאז, הוא וג'ני ממשאבי אנוש אמנם יודעים שיתראו כל יום בביתם השגרתי. אך למרות זאת הלב שלהם מפמפם. כי זאת לא התקווה. זה הם, באמת.

0 צפיות